אבינועם הרש

הרווקים והרווקות האלו לא צריכים כרגע כלום. באמת. לא הצעה ולא בטיח. רק תחושה שמישהו רואה אותם. ומקשיב להם ונותן להם את ההרגשה שהם לא לבד...

בשבועיים האחרונים קיבלתי יותר מידי סיפורים על רווקים ורווקות ששיתפו אותי שהם מוצאים את עצמם מקיימים שבתות בביצה. לבד. אשכרה לבד. ואני שואל אותם: "רגע, לבד לבד? כאילו איפה כולם". והם עונים לי: "לבד לבד. אין כולם. אין אף אחד"

לא פחות חשוב מעצם ההצעה לרווק או רווקה, חשובה הידיעה שיש איתך מישהו או מישהי שתלך איתך בדרך ותלווה אותך כל הדרך עד לחתונה

נכון, מדובר בבנות מקסימות שרובן משמשות כמדריכות וחיות על אידיאלים ונתינה ובכל זאת לא תמיד הבנות מוכנות להתפשר על אירוע חד פעמי כמו לילה בבית הארחה ביחד עם שאר החברות שלהם

מחקרים מראים שהרבה מאוד מהחרמות מתחילות מדימוי עצמי בעייתי ומרצון להקטין את החבר ולהפוך אותו לקורבן ועל ידי כך להעצים את עצמנו

"הבן שלי ניגש לנער התוקף" כך שיתף אותי ההורה "ופשוט פוצץ לו את הצורה עם אגרופים ובעיטות. יותר הוא כבר לא יעשה את אתגר הקדישא לאף אחד!". אבל זה לא הפיתרון

אתם מרגישים סחוטים. כי רק לפני כמה דקות סיימתם לעבוד ונמאס לכם כל הזמן להיות בתפקיד. ובכל זאת אם הכול נכון, למה אתם עדיין מגלים שאתם מתבאסים על עצמכם ומרגישים איזו תחושה מפוספסת של החמצה?

פעמים, המורכבות והאתגר עם הילדים שלנו הוא הרבה פשוט ובעיקר קשור אלינו. נרצה - נשנה את ההתנהגות שלנו ונשפיע עליהם בהתאם. לא נרצה ונגלה שזה בעצם לא כזה חשוב לנו - נמשיך בהתנהגות שלנו כרגיל

כשאנחנו חושבים על הרף של הבת מצווה של הבת שלנו, אנחנו גם חושבים על ההורים שאין להם את אותם משאבים ואפשרויות להרים עבור הבת שלהם את אותו אירוע

אל תפחדו מלהביט בעצמכם במראה כי אתם כל הזמן מתקדמים. כל הזמן בעלייה. כובשים עוד מידה ועוד שטח ועוד חלק באישיות שלכם