פ"ש עם החמ"ד

יש צורך גדול שרצונו של אדם יהיה ברעות ובאהבה גדולה לחבירו, ומשלוח המנות ראוי שינתן בגלל שאני רוצה! ולא בגלל שהקב"ה ציווה.. ולכן לא מברכים

ברגע והמנהיג מרגיש, חושב או עושה בכוון שיש בו משהו של "מעל לעם" ולא נמצא בתנועת נפשו "בתוך העם"! באותו רגע הוא הפסיד את מנהיגותו

מדוע שמו של משה רבנו לא מופיע בפרשת תצווה? כי מנהיג גדול "מייתר" את עצמו. מנהיג גדול דואג לזוז הצידה. ונותן לעם, לאחרים, לתלמידים להביא את עצמם לידי גילוי

האדם, בנוי מעולם פנימי, מהעדות שבארון העדות. לפני המעשים ועוד קודם לדיבור. והמעטפת החיצונית, הדיבור, והעשיה, הם המשך של  הלב, של ה"תוך"

אין מקום לקפוץ ולסייע לאנושות כולה לפני שדאגת לילדיך בבית, לאח ולשכן הקרוב, כן, הדאגה היא לכולם,- "לתקן עולם במלכות שדי", אבל המעגל מתחיל מהאני, משפחה, משפחת החמ"ד... עם ישראל וכן הלאה. זה הסדר הנורמאלי וזה פירוט המצווה של חז"ל

בין עם ישראל לבין הקב"ה נכרתה ברית עולמים, ובברית שני הצדדים מחויבים זה לזה: אנחנו מחויבים כי 'כפו עלינו', והקב"ה 'מחויב' לנו כי לעולם אנו בניו אהוביו

גם כשיש רגעים מלאי אמונה ושירה פנימית הנובעת מהלב, צריך לעמול קשה, שההתרגשות לא תפוג בחיי היומיום. צריך להתחנך ולקחת את הרגעים הגדולים למציאות החיים

הרב אלישע היה איש ענו מאד. אפשר לעבור ממקום למקום בכל עיירות בית ישראל ולתת שיעורים (גם זה דורש עבודה גדולה!) אבל ללמד דרך ארץ? זה ניתן רק כאשר האדם "המשפיע" מגיע בענווה מוחלטת למורים ואולי לתלמידים

הפסוק "וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם, וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל" מופיע אחרי פרק ב כדי ללמדנו שהגאולה של עם ישראל תלויה בעשייה שלנו – בהתגלותו של משה רבנו, במעשיו ובחוש הצדק והמוסר שלו. רק אז, עם האנחה והזעקה של עם ישראל, הקב"ה שומע ומתחילה גאולתנו

אפרים ומנשה גדלים במצרים, במקום זר ומנוכר, שאין בו בית חינוך כמשפחה ואין דמויות לחיקוי. ועם זאת, יוסף מוכיח שזה אפשרי – בכל מקום אפשר לחנך לתורה ולמצוות