איזון גופנפש

במקום לאחל לעצמי שיהיה לי קל, התחלתי לשאוף שאהיה שמחה. הקלות היא בונוס, ולא תמיד מתאפשרת, אך השמחה היא תוצאה של בחירה. שמחה היא אורח חיים. זו גישה

חשוב שלא נמנע מעצמנו טוב רק בגלל מחשבות מקטינות ותחושת היעדר יכולת. בכל פעם שהסקפטיות מרימה את ראשה, אמרי לה: ״אני עושה כמיטב יכולתי״

אך יום אחד האיר בי משהו: מצאתי את עצמי מסמסת למתאמנת קבועה שלי. זו שלא מחסירה כמעט אף פעם. ״אני רוצה לומר לך שאת מדהימה״, כתבתי לה, והוספתי לב פועם

בעצם מדובר בחוסר פרגון. זו תחושה מתסכלת, כיוון שאנו תמיד שמחות להחמיא ולקחת חלק, אך לעתים המילים נתקעות, השפתיים נקפצות והלב נסגר. איך מתקדמים מכאן?

במקומות האלה אנו מתקשות להתמודד: נעדיף להתמקד בחוזקות שלנו, לחילופין, ננסה לדחוף את עצמנו בכח למקום, שכרגע הוא בלתי אפשרי עבורנו, או שנרים ידיים ונאמר ״זו אני״

אני רק שאלה: באיזה יום בדיוק יוצא ״אחרי החגים״? התכניות לזמן שאחרי החגים נידונות מראש לכשלון. את מעוניינת ליצור שינוי בחייך? סמני תאריך והתכונני לקראתו בצורה מפורטת

מודעות לאורח חיים בריא הנה דבר מבורך, אך כמו בכל דבר כשזה מגיע לקיצוניות, נקלעים למעגל קסמים מסוכן ומתעתע; מיהו האויב הבלתי נראה? ומדוע ההתמודדות מולו היא בדיוק ההיפך ממה שחשבנו תמיד?

רובנו לא מרוצות מעצמנו: אנחנו לא טובות כמו שאנו, ותמיד יכולות לעשות יותר. נוטות להביט על עצמנו ביחס לאחרות. אני חושבת על התקופה הנוכחית - ימי בין המצרים, ונזכרת בחטא המרגלים שיסודו בהשואה מיותרת וסופו בבכיה לדורות

בשלב כלשהו אנו מגיעות לצומת וקובעות גבולות חדשים, כביכול חוסמות אפשרויות, והתחושה קשה, אך כאן מגיע מקומה של האיכות: אמירת ״לא״ להרגלים ישנים אינה אומרת שהפסדת משהו, להיפך - פתחת לעצמך דלתות חדשות

חופשה היא כמו אימון גמישות: היא אינה מותרות, אלא חלק בלתי נפרד מהמעגל שנקרא ׳עבודה׳. העבודה צריכה את החופשה (ולא להיפך, כפי שנוטים לחשוב) על מנת להתקדם, להתפתח ולשפר ביצועים