מחשבות ביינישיות

בפגישה הראשונה – קצת פחות שכל, ויותר ריגוש והנאה... הרי כבר שמעתם את הנתונים היבשים של כל אחד והחלטתם שזה מתחבר לעולמכם... אז כדי לכפות על מלאכותיות וליצור ריגוש- הפעם הראשונה אמורה להיות שמחה. נקודה. בלי ראש כבד, ושאלות חופרות... רק שמחה. כמו שהתחברנו לחברינו הטובים- לא היה ישר שיחות נפש וארכיאולוגיה, אלא בהתחלה היה הנאה- לבנים- משחק כדורגל משותף, לבנות- בובות ברבי...

הוא מסתכל עלי ומתחיל לדבר- "כן, עד עכשיו לא רציתי ועכשיו אני רוצה אבל." ראיתי את הכאב בעיניים שלו והיה בא לי לבכות. עד כמה אנחנו יכולים פשוט לא לראות אותם. את האנשים הפשוטים, אנשים השקופים, האנשים שאולי "לא כ"כ מוצלחים"

כשפגשתי את דרשת רבי עקיבא – משהו בי לא הבין במה מדובר. "זכו-שכינה בניהם, לא זכו- אש אוכלתם". לא הבנתי את המילים הפשוטות, המילים שלפני כל הדרשות. את המילה "זכו" לעומת המילה "לא זכו". כאילו יש איזה הגרלה שאף אחד לא סיפר לנו עליה, יש מצב שנזכה ואז שכינה תהיה בנינו ויש מצב שלא- והאש תאכל אותנו?

אז עכשיו התחלתי להבין, להכיל, נקרא למסע הזה מסע גדילה - לעבור לעולם אחר, גדול יותר, שמשהו אדיר מחכה מעבר לפרגוד - אני בטוח. רק דבר אחד קטן אני צריך - להיות מוכן לתהליך, להתמסר אליו, להתחיל את המסע