יואל מאייר

כאשר המעשים נגזרים מתפיסה שטחית וקטנה של המציאות ולא מתוך התורה, ורק לאחר מעשה דורשים מהתורה אישור, הופכת התורה להיות 'קישוט' נחמד. נחמד כשיש אותו, אבל אפשר להסתדר בלעדיו, זמנית כמובן

קריאתה של מלכה פיוטרקובסקי להרהר מחדש באיסור נגיעה בין בעל לאישה בימי שבעה נקיים, הביאה את הרב עידו פכטר לכתוב כי הבהלה מדבריה נובעים מ"אופק של כת דתית". יואל מאייר סבור שדבריו של הרב פכטר נובעים מייאוש

אותו נער שעלול להגיע אליך, יתאר בפניך קשיים אדירים: דיכאון, דימוי עצמי נמוך וקושי בקשר עם משפחתו וחבריו, ועם אלוקיו. אם תעלה את האפשרות שהנטייה שלו איננה גזירת גורל אתה פוגע בו, וזאת מכיוון שאינך מקבל אותו כפי שהוא, כפי שבורא העולם החליט לברוא אותו. שלא תעז

אני תוהה מה מביא את הרב פכטר אל הרושם הזה, ואל תחושת השליחות של קריאת קודש אל גדולי הדור להציל את ההלכה משקיעה בחוסר רלבנטיות