פעילות גופנית

מחקר חדש שפורסם בכתב עת רפואי בריטי, חושף כי לספורט יש השפעה חיובית על תסמיני דיכאון. המחקר בחן את ההשפעה של פעילות גופנית על הנפש ומצא שבמצבי דיכאון ספורט עדיף על הטיפול המסורתי

חשוב שלא נמנע מעצמנו טוב רק בגלל מחשבות מקטינות ותחושת היעדר יכולת. בכל פעם שהסקפטיות מרימה את ראשה, אמרי לה: ״אני עושה כמיטב יכולתי״

אך יום אחד האיר בי משהו: מצאתי את עצמי מסמסת למתאמנת קבועה שלי. זו שלא מחסירה כמעט אף פעם. ״אני רוצה לומר לך שאת מדהימה״, כתבתי לה, והוספתי לב פועם

בעצם מדובר בחוסר פרגון. זו תחושה מתסכלת, כיוון שאנו תמיד שמחות להחמיא ולקחת חלק, אך לעתים המילים נתקעות, השפתיים נקפצות והלב נסגר. איך מתקדמים מכאן?

במקומות האלה אנו מתקשות להתמודד: נעדיף להתמקד בחוזקות שלנו, לחילופין, ננסה לדחוף את עצמנו בכח למקום, שכרגע הוא בלתי אפשרי עבורנו, או שנרים ידיים ונאמר ״זו אני״

מודעות לאורח חיים בריא הנה דבר מבורך, אך כמו בכל דבר כשזה מגיע לקיצוניות, נקלעים למעגל קסמים מסוכן ומתעתע; מיהו האויב הבלתי נראה? ומדוע ההתמודדות מולו היא בדיוק ההיפך ממה שחשבנו תמיד?

רובנו לא מרוצות מעצמנו: אנחנו לא טובות כמו שאנו, ותמיד יכולות לעשות יותר. נוטות להביט על עצמנו ביחס לאחרות. אני חושבת על התקופה הנוכחית - ימי בין המצרים, ונזכרת בחטא המרגלים שיסודו בהשואה מיותרת וסופו בבכיה לדורות

בשלב כלשהו אנו מגיעות לצומת וקובעות גבולות חדשים, כביכול חוסמות אפשרויות, והתחושה קשה, אך כאן מגיע מקומה של האיכות: אמירת ״לא״ להרגלים ישנים אינה אומרת שהפסדת משהו, להיפך - פתחת לעצמך דלתות חדשות