אורית לסר

"אני רוצה כבר ללכת לבית הספר. אני מתגעגע לחברים שלי בכיתה", אמר לי בני הקטן, מתישהו באמצע חודש אוגוסט. מאיפה זה הגיע? אורית לסר עם תהיות על מה באמת לומדים בבית הספר

כשיש שנאה, קנאה וקנאות, חוסר בערבות הדדית, התפוררות של המוסר והאחריות שיש לנו אחד כלפי השני, אז הבית הגדול של כולנו מתרוקן ממשמעות

באופן פרדוקסלי- דווקא כאשר הנס מתרחש, אין איש מברך עליו או מודה בו. על אף שהם נחתו כאן, הצטרפו רשמית וקיבלו את התעודות והזכאות הנדרשת, מבחינת רבים מהישראלים- חובת ההוכחה היא עדיין עליהם, להתאמץ להיות שייכים

מה היה על ההפרדה? לא יכול להיות שלא כתוב על כך כלום במפורש. הרי לא ייתכן שגברים ונשים עמדו יחדיו לקבל את התורה? הרי מעמד של קדושה הוא בהכרח כזה שקבוצה אחת עומדת מקדימה והשנייה מאחור

הציבור שלנו הוא שייך והוא חלק אורגני מהכלל. אנחנו היינו שם כשהנס קרה ומדינת ישראל הוקמה, ועוד קודם לכן- כשהמנהיגים הגדולים קראו לחזור אל המולדת ולבנות אותה מחדש

שוב ושוב מבקשים מנהיגים בציבור לצמצם ולדחוק החוצה ממערכת החינוך כל תוכן שאיננו מגיע ישירות מבית מדרשם. מבלי לבחון את התכנים, הערכים והתועלות לגופן

לחגי תשרי, או יותר נכון- לימי התשובה מראש השנה ועד יום כיפור, יש היבט פרטי מודגש. האדם נדרש לחשבון נפש אישי, לתשובת הלב, וידוי על מעשיו וקבלה לעתיד. אולם חז"ל מלמדים אותנו כי גם לימים אלו, ימי התשובה והדין, יש היבט לאומי