פנחס

מעשים של יחידים הלוקחים את החוק לידיים, אינם שכיחים, הם מתרחשים רק במקרים קיצוניים, בהם ידיה של ההנהגה כבולות והיא אינה מסוגלת לטפל בפשע שמתבצע לעיני כל. פנחס זיהה את חוסר האונים של ההנהגה, ומתוך שיקולים הלכתיים הלך לבצע בעצמו, את מה שההנהגה הייתה צריכה לעשות, אלא שנמנע ממנה לבצע, וזכה לתהילת עולם.

היחס לקנאות הוא דו ערכי, מצד אחד אנו משבחים אותה ומאידך אנו מגנים אותה, איך להבין את דו הערכיות הזו? הרב יעקב פילבר לומד מדברי הנצי"ב כי קנאות יש לה מקום רק כאשר היא הפתרון היחידי, וכשאין ברירה וחייבים לפעול ומיד. בשאר המקרים, צריך לנהוג אחרת.

מעשהו של פנחס עורר הרבה גינויים, עד היום בחוגי שמאל ישנה סלידה ממעשהו. אלא שבתורה הוא דווקא מוזכר לשבח. אריה יואלי קורא את הפרשה ומנסה להבין מדוע כאשר פנחס לוקח את החוק לידיים הוא זוכה שיקראו על שמו פרשה מהתורה.