זיו שילון משתף: "איך ברגע הכל יכול להשתנות"
"אני שוכב במיטה אחרי לילה בלי שינה וחושב כמה הפכפכים החיים, איך ברגע הכל יכול להשתנות וכל מה שבכוחותינו לעשות זה רק להחליט איך אנחנו בוחרים להתמודד" | זיו שילון, משתף בכך שבתו הובחנה שחולה בסכרת נעורים
זיו שילון, שירת כקצין בחטיבת גבעתי, נפצע במהלך הלחימה ברצועת עזה ב-2012 ואיבד את ידו השמאלית. היום הוא מרצה ופעיל בארגונים שונים.
"לפעמים ההפתעות בחיים האמיתיים עולות על כל דמיון. אני שוכב במיטה אחרי לילה בלי שינה וחושב כמה הפכפכים החיים, איך ברגע הכל יכול להשתנות וכל מה שבכוחותינו לעשות זה רק להחליט איך אנחנו בוחרים להתמודד".
"לאחר 5 שנים בגן מותאם ללקות הראיה, אישפוזים בבתי החולים, ניתוחים, פרכוסים, התקדמות חברתית בקצב אחר, הנסיכה הלוחמת שלנו כבר לא השאירה לנו ספק – היא ווינרית אמיתית, חכמה, יצירתית, מנהיגה והמוגבלות, קשה ככל שתהיה, היא צל קטן על עולם שלם של יכולות! השנה, שירה שלנו החלה גן רגיל, עם ילדים ללא מוגבלות, עטפנו אותה בהכנה אולטימטיבית ועדיין היינו מלאי חששות בתחילת השנה".
"״מה אם? מה יהיה? האם היא?…״ השאלות הללו ועוד היו שזורות בכל שיחה שלי ושל עדי בואכה הראשון לספטמבר. שוב, כמו בכל שלב בחיים, היא הוכיחה לנו כמה היא גדולה מהחיים. בימים ספורים השתלבה נהדר וכבשה לבבות רבים, רכשה חברים והפכה לחלק מכולם".
"כששאלו אותה מדוע יש לה שיער לבן? בפשטות ענתה כי ״נולדתי מיוחדת״ והמשיכה לשחק. כל-כך פשוט אבל כל-כך עמוק! רצינו להוות השראה למי שבגיל 6, בלי קלישאות, שהפכה למקור השראה הגדול ביותר בחיינו".
"לפני שבוע חגגנו לשירה ויהונתן יומולדת משותפת, הורים וילדים משני הגנים הגיעו וכיבדו אותנו, הוקפנו במשפחות מקסימות וילדים מאושרים שגרמו לאופוריה, תחושת חופש מדאגות, תחושה שהאתגרים עוד מרובים אבל אנחנו ננצח, יחד".
View this post on Instagram
"שבוע לאחר מכן אני יושב ברכב, חוזר מהרצאה בדרום בשעת לילה מאוחרת, השארתי את יהונתן אצל סבתא וסבא כי ידעתי ששירה לא הרגישה טוב והיא עם עדי בבית חולים. כמה דקות אחרי העליה לכביש 6 עדי התקשרה; ״הימים האחרונים? זה לא סתם, הילדה ניצלה כי הלכתי בזמן לבית חולים!"
"זו סכרת נעורים, זה לכל החיים, זריקות, מכשירים, לכל החיים״. קצת בוכה, הרבה המום, גוש ענק במרכז החזה מאיים להתפרץ החוצה, טסתי לבית חולים שניידר.״למה.. למה.. למה… אמא, כמה עוד היא תתמודד״ מלמלתי כל הדרך, בלי הפסקה".
"שום פרופורציות לא נכנסו לי לראש, רק כאב אדיר מלווה בדמיון של תמונה שלה מאוימת ממזרק מול העיניים. הגעתי. נכנסתי לבית חולים עם ראש מורם כדי להראות לה שאני חזק למרות שנקרע לי הלב לחתיכות, נכנסתי למיון היא ישבה שם עם אמא, על המיטה".
"זרקתי משהו שמצחיק אותה לאוויר. היא חייכה אלי וצחקה צחוק מתגלגל, כזה שיש רק לה, כזה שמאיר את הנשמה מבפנים. מיד ידעתי, נכון עכשיו קשה והעתיד בהחלט מאתגר! אבל השותפה שלנו למסע הזה, היא הכי טובה ואופטימית שיכלנו לבקש. מיוחדת במינה, בכל שנה ואתגר קצת יותר".
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו